חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' בטוח לאומי-סניף ירושלים

פסק דין

לפני בקשת רשות ערעור של חברת הביטוח הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ ו"אבנר", איגוד לביטוחי נפגעי רכב בע"מ, (להלן: "המבקשות" או "החברות") על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן) מיום 8.3.11 בת.א. 8599/06, בה נדחתה בקשת החברות לשלוח הודעת צד ג' נגד הנפגעת בתאונה, לאור התנגדותו של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המשיב" או "המל"ל), מן הטעם כי מדובר בתביעת שיפוי במסגרת ההסכמים בין חברות הביטוח למל"ל. הבקשה נדונה, בהסכמת הצדדים, כערעור כאילו ניתנה הרשות.

הרקע להליכים בבית משפט השלום

1.התביעה נשוא הבקשה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, והוגשה בקשה למתן רשות להתגונן. ביום 23.1.2007 ניתנה החלטת כב' השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שאישר את הסכמת הצדדים, שלפיה לנתבעות תינתן רשות להתגונן, והתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן יהווה את כתב ההגנה.

בקדם המשפט שהתקיים בבית משפט קמא ביום 27.3.2007 ביקשו הנתבעות להגיש הודעה לצד שלישי נגד הנפגעת בתאונה. המל"ל התנגד לכך, ובהחלטה שניתנה באותו דיון על ידי כב' השופט בן עטר ז"ל נקבע, בין השאר, שהנתבעות רשאיות להגיש בקשה להתיר להן לשלוח הודעה לצד שלישי, וזאת תוך שלושים יום. בהחלטה מיום 11.10.2007, ניתנה לנתבעות ארכה בת שישים יום להגשת הבקשה.

בסופו של יום, הבקשה הוגשה ואף התגובה לה, ולאחר שהוחלף המותב בתיק, ניתנה ההחלטה נשוא ערעור זה, רק ביום 8.3.11.

הכרעת בית משפט קמא

2.בית משפט קמא דחה, כאמור, את הבקשה, והתייחס לכך שמדובר בתביעה שהוגשה על בסיס הסכם השיפוי שנחתם בין הצדדים. תכליתו של ההסכם ואופן יישומו, בוארו ופורשו בהרחבה רבה בשורה ארוכה של פסקי דין. (ראו: דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח, פ"ד ס(4) 132 (5.1.2006) (להלן: "פרשת אררט").

בית משפט קמא מציין כי בפרשת אררט הדגיש בית המשפט את תכליתו של ההסכם, לקבוע הסדר יעיל שיאפשר את מימוש זכותו של המל"ל הקבועה בחוק, בכך שחברת הביטוח הבאה בנעלי המזיק, תשפה אותו בגין התגמולים שהוא משלם לנפגע בתאונה. מנגנון זה שנקבע בהסכם, נועד לחסוך את ההתדיינות בכל מקרה ומקרה באופן פרטני, ונועד להביא לכך שלא יהיה צורך בניהול הליכים משפטיים ממושכים, יקרים ומורכבים, כפי שנאמר בפרשת ארטט:

"המכניזם שנקבע משקף רצון משותף של הצדדים לוותר על בדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה, והויתור הזה כורך עמו, מניה וביה, הבנה שיתכנו מקרים שבהם ההסדר הכללי שנקבע מראש לא יתאם באופן מלא לנסיבות הפרטניות. לעתים, כך יש להניח, יוצא המל"ל נשכר מן ההסדר המוסכם, ולעתים יהיו אלה חברות הביטוח שההסדר החוזי ייטיב עמן". (שם, בפסקה 12).

3.התביעה הנדונה, קובע בית המשפט קמא, נסמכת על ההסכם שבין הצדדים, היא תביעה הסכמית, שבין שני הצדדים. אין מקום לפרוץ את מסגרת ההסכם בתביעה זו, באופן שיהפוך תביעה הסכמית פשוטה, לתביעה מורכבת, באופן שייאלץ את בית המשפט לברר גם מחלוקות שאינן קשורות בצדדים להסכם ובתכליתו של ההסכם.

בית משפט קמא, מביא מן הנאמר בפרשת אררט, כדלקמן:

"מדובר בהסכם החולש על מערך הזכויות והחובות שבין המל"ל ובין המבטחים, במנותק מן ההליכים המתנהלים בין כל ניזוק למזיק בנפרד.

עובדת היותו של ההסדר החוזי הסדר כולל וקבוע מראש, העומד על רגליו שלו ואינו תלוי בצלע האחרת במשולש – זו הנמתחת בין הניזוק למזיק – היא העומדת בבסיס יעילותו והיא המגשימה את תכליתו". (שם, פסקה 12).

מכאן מגיע בית משפט קמא למסקנה, כי לאור תכליתו של ההסכם אין הצדקה שבמסגרת תביעה הסכמית פשוטה, שבה התובע עותר לשיפוי בעילה חוזית עצמאית ובהתאם להסכם בלבד, יתבררו גם סוגיות שבין הנתבעת לבין הנפגעת, שעשויות להפוך את בירור התביעה למורכבת ולא יעילה, בניגוד לתכלית ההסכם.

טיעוני המבקשות

4.אשר לפן העובדתי, טוענות המבקשות כי המשיב לא צירף לתביעתו חוות דעת רפואית לגבי מצבה של הנפגעת, היזקקותה לעזרה וסיעוד, ותשלום הגמלאות בכלל ו/או בהיקף שנתבע, הינם תוצאה של התאונה הנטענת.

לפיכך, בהעדר חוות דעת רפואית הקושרת בין תשלום מלוא גמלאות הסיעוד לבין התאונה נשוא התביעה, יש לדחות את התביעה. חיזוק לכך ניתן למצוא בדוחות התלות שצורפו לכתב התביעה, שנערכו לאחר התאונה, בהם צוין כי "צפוי שיפור במצבה של הנפגעת". על אף הקביעה בדבר השיפור הצפוי במצבה של הנפגעת, היא לא נבדקה מאז שנת 2000 ולא צורפו לכתב התביעה דוחות תלות של בדיקות מאוחרות ולא בכדי. המשיב יצא מהנחה כי הגמלה תשולם לנפגעת לאורך כל חייה, בניגוד לנטען בצרופות לכתב התביעה.

כן נטען, שהמשיב אינו יכול לתבוע השבת כל גמלאותיו, אלא רק את החלק הנובע מן התאונה. לשם הערכת חלק זה, יש לבדוק את תיקיה המלאים של הנפגעת וכל בקשותיה לסיעוד לגמלאות אחרות, שהוגשו עובר לתאונה ולאחריה.

כמו כן הנפגעת פוצתה בגין ראש הנזק של עזרה וסיעוד במישרין, ולפיכך אין המשיב זכאי להשבת התגמולים הנטענים על ידו.